קשקשת ברשת – הטור של עדי זהר

רובכם מכירים אותי אני עדי זהר, מנהלת פורום תושבי ראשון לציון. התחלנו, אני ואבי קקון, פרויקט חדש, מלהיב ויציאה לדרך חדשה תמיד מרגשת.

בטור היום אעסוק בתופעה הכי שכיחה בימינו- התיעוד הבלתי פוסק שלנו ברשתות החברתיות. קודם כל, אלו הזמנים שלנו שיוצרים בנו את הצורך לתעד ולעלות את הכל- חלק פייק, חלק אמיתי אבל למה אנחנו צריכים את כל זה? במה זה עוזר לנו?

ימי הסלפי הם כימי המצלמה וכמו חידושים אחרים, גם התיעוד האובססיבי שלנו נתקל בביקורת נמרצת לא פחות מן האימוץ שלהם. פעם היו מצלמים רגעים כדי להתרפק עליהם אחר כך, חיפשו את הזווית המושלמת וכססו ציפורניים מפחד פן תישרף דווקא התמונה שחיכו לה אבל מה רע בהעברת הצילום לידיים דמוקרטיות יותר? זה מה שההמון רוצה, ועכשיו הוא יכול להרשות לעצמו. אין הצדקה לגעגועים לצילום המעונב הנשלט בידי מעטים. התיעוד כיום, הוא חגיגה עממית… ושימותו הקנאים.

האמת היא שאין לי תירוצים או הסברים לסיבה שגורמת לי לשלוף את המצלמה (בנייד) רק כדי לתעד את האוכל שזה עתה אכלתי או הכנתי או לעשות זאת בכל פעם שיש משהו שמעניין אותי ובעיקר, את עצמי (יחי הנרקיסיזם!) אבל אין ספק שזה גורם לי הנאה. בעיקר התגובות השונות של העוקבים: הטוב, הרע והמכוער ומה יותר כיף מלקבל פידבק מיידי???

כשישבתי עם חבר טוב לאחרונה- הוא שאל אותי מתי בפעם האחרונה לקחתי ביס מצלחת בלי שצילמתי אותה וקצת התביישתי. אני לא עד כדי כך רדודה!  הוא גם טען בקול נחרץ (ששמור רק לגברים רווקים בני 40 פלוס) שגברים אוהבים לרוץ לספר לחבר'ה כדי שידעו ונשים אוהבות לתעד בשביל החבר'ה גם כדי שידעו וגם בשביל להוציא את העיניים.

אני, כמובן, הכחשתי כל כוונה שכזאת והכנסתי את הסלולרי לתיק.
אבל כשהוא קם ניצלתי כמובן את ההזדמנות וצילמתי את כוס היין הלבן.
זה היה סטורי היסטרי!

אז חברים וחברות, אם גם אתם נהנים לשתף תמונות נשמח לקבל מכם- תמונות אקראיות עם סיפורים מעניינים או רגעים מיוחדים בחיים למשל: לידה, מפגש, שולחן חג, אירוע משפחתי, אירוע עם חיית המחמד או כל מה שמרגש אותכם!
מחכים לכם!

תגובות

תגובות