רובנו נקרעים בין חילוניות למסורת…בעוד אני ממש בעד תחבורה ציבורית ומכולות פתוחות בשבת, אני ממש נגד עץ אשוח ליד העירייה.
בעוד אני יושבת במסעדות לא כשרות, אני בחיים לא אגע בפירות ים, לא אסע בחיים ביום כיפור, אין לי בעיה לא לצום בט' באב אך מצד שני מרגש אותי לראות בית כנסת שכוח אל מחוץ לארץ, למרות שאני לא טורחת ללכת לבתי כנסת כמעט בכלל.
בעוד שאני בעד כבוד לדתיים, אני נגד הדרת נשים מהמרחב הציבורי ולא מאמינה שכבוד האישה פנימה….ואני יכולה להמשיך בעוד הרבה דוגמאות….
אז מה על המחוקק לעשות כשהסטטוס קוו אינו מתאים יותר לאורח החיים העכשווי?
קודם כל, הנחת היסוד צריכה להיות "איש באמונתו יחיה" ושאמונה היא עניין פרטי של כל אחד ואחת מאיתנו. כל עוד האמונה לא פוגעת באדם או בזולת לאף אחד אין זכות להגביל אותה בשום צורה אבל איפה הגבול של התחשבות במיעוט? במקרה הזה המיעוט הדתי במדינה?
לדעתי, על המדינה לתת ביטוי הולם לרוב החילוני בחקיקה תוך שמירה על איזון במקומות עם רוב דתי. כלומר, בעיר כמו ראשון לציון עם רוב חילוני כן צריכה להיות תחבורה ציבורית בשבת ברחובות הראשיים ומכולות פתוחות ובעיר כמו בית שמש לא.
ומה דעתכם?