היה זה יום שישי בצהרים, התחלתי לקפל את דבריי מהשולחן, את המאפרה רוקנתי בפח המטבח. א' דפק בדלת, נכנס מבלי שהמתין לתשובתי, לא שהייתי אומר לא. א' נראה בסביבות גיל ה- 40, מעונב, כיפה סרוגה לראשו. התיישבנו במשרדי והצעתי לו שתייה, הוא ביקש כוס מים. במהלך מזיגת המים בחנתי אותו, נראה נחמד חשבתי לעצמי, בטח עוד אחד שאשתו מתפרפרת מהצד. פרט חשוב נוסף שהבחנתי היה שעון הברייטלינג המוזהב שהיה ענוד על ידו השמאלית, חייכתי לעצמי.
"תשמע", הוא אמר, "אעשה את זה קצר מאחר שהשבת כבר בפתח. אני נשוי + 3, מתגורר בבת-ים, בדירת גג נחמדה, רעייתי בעלת עסק לבגדים, אני חשב בחברת ביטוח, הילדים בגילאים 14, 10, ו- 6. הכל נראה מתוכנן חשבתי לעצמי אפילו גיל הילדים.
הוא המשיך וסיפר, מעת לעת רעד קולו, הוא לגם מיד מהכוס. הסיפור היה שונה במקצת מזה שתיארתי לעצמי כשנכנס. בתו הבכורה, (14) שינתה התנהגותה לאחרונה, קצת עצבנית, קצרת רוח, הלימודים כבר לא כמו שהיו פעם, החברות הפסיקו להגיע וללמוד יחד, במקומם הגיעו הבנים, חלקם נראו בני טובים וחלקם לאו.
אשתו העירה את תשומת ליבו כי הילדה מתקשה לקום בבוקר "שעה עד שהיא מתעוררת" ציטט לי את רעייתו, "תשמע" הוא אמר, "משהו לא מריח לי, אנחנו משפחה טובה, מעולם לא הרמתי יד עליה, לכן בחרתי לפנות אליך. אבל אם למורים נמאס ממנה, אני חייב לבדוק מה קרה".
שאלתי לחששותיו. "לא יודע" ענה, "הכל יכול להיות, אומרים שבבית ספר 'הסמים חוגגים' אולי מעדה, אולי מישהו מכריח אותה, אולי".
פה עצרתי אותו, הבט, אמרתי, ישנם מספר פתרונות לבעיה, אפשר לעקוב, לתעד, לבדוק את החוג החברתי, החברות, החברים, אבל שאלה קטנה לי אליך, החברים מגיעים אליך הביתה?, הוא אישר, אבל הוסיף, "אני כמעט ולא רואה אותם, אני מגיע כשכולם כבר ישנים, אבל אשתי מספרת שהם מגיעים בצמדים, בשלישיות, רק בנים ומסתגרים בחדר שעות, לאחר שהולכים החדר מסריח בריח מוזר, קצת חמצמץ". הבנתי, אמרתי, הבנתי.
דירת הגג של האדון הייתה בערך כפי שחשבתי. מרוהטת בטוב טעם, מעט רהיטים, אבל אין ספק כי נקנו בחנויות היוקרה בארץ. חדרה של הילדה ממוקם היה בקומת הגג עצמה, חדר, שרותים, מקלחת, מה צריך יותר מזה. ולמול עיניי עלה מראה החדר בו גדלתי עם 4 מאחיי, חדר בן 2 מ' על 2 מ'.
אבי, הטכנאי שלי, לא התקשה להסתיר את מצלמת הוידאו הזעירה בתוך הטלוויזיה שהייתה תלויה על זרוע בחדר. הילדה בטח לא תחשוב שבתוך חריריי הרמקול מסתתרת לה המצלמה הקטנה שמשדרת לווידאו המקליט 24 שעות ברציפות ונמצא בתוך הבוידעם בקומה התחתונה. סיימנו את התקנת הציוד האלקטרוני הסמוי. האם שנראתה בדיוק כפי שדמיינתי כשישבתי למול בעלה במשרד (נאה,מטופחת, לק מרוח יפה באצבעותיה) שאבה במהירות את אבק הלכלוך שנשאר, זכר לעבודתו הכמעט מושלמת של אבי.
הסברתי להורים איך לתפעל את המכשור, כל יום בשעות הבוקר, לאחר שתצא הקטנה לבית הספר, צריך להחליף קלטת, הכנתי שבע קלטות עם מספור הימים והתאריכים.
לא חשבתי שתהיה בעיה בהבנה ונפרדנו במהירות לא לפני שהאדון חתם על צ'ק קטן עבורי. כעבור שלושה ימים צלצל הטלפון במשרדי. א' ביקש להגיע אלי תוך חצי שעה, התפנתי לסדר את שולחני המבולגן.
"יש משהו חמור", הוא אמר מיד כשהגיע, והגיש לי קלטת. הכנסתי אותה לוידאו הקבוע בחדרי והרצתי אחורה, גם אני פערתי פי, האם לא חדלה להזיל דמעות, הוא, קר רוח חיבק אותה אל לבו ואמר, "יהיה בסדר, בעזרת השם, יהיה בסדר".
על פי התיעוד, נכנסו בשעה 16:20 לחדרה של הילדה 2 ילדים. הערכתי את גילם בכ- 16-15. ג'ינס, T שירט צמודה על גופם הדק והג'ל משוח על שיערם, ישבו דיברו צחקו, ואז הוציא אחד מהם קופסת גפרורים קטנה והאחר החל להתעסק עם בקבוק מים המינרלים הקטן שעמד בכניסה.
כעבור דקות מעטות עישנו שלושתם במרץ מצינורית קטנה שיצאה מצד הבקבוק, החדר נתמלא עשן, הקטנה היתה זרוקה, צחקה ללא הרף, הבטתי בעיניו של האב וניגשתי לעצור, רגע הוא אומר זה לא הכל, עבור דקות מעטות נוספות החלו השניים להתקרב לילדה, קצת נשיקות, קצת ליטופים, ושלושתם היו עירומים. הבנתי, אמרתי והבטתי בעיניה המושפלות של האם, מספיק לי ועצרתי את הקלטת. "מה לעשות?" הם שאלו בעצתי.
ניתחתי בפניהם את האפשרויות, הם קיבלו את עצתי בדבר פנייה למשטרה. כעבור שעה נפגשנו בתחנת המשטרה בבת ים, הופנינו אל חוקר הנוער, אשר נראה שמח לצפות בקלטת, אל תטעו, הוא לא עצר את הקלטת בשלב שאני עצרתי הוא המשיך והמשיך והמשיך.
באותו הלילה התקשיתי להירדם. חשבתי על אחותי הקטנה בת גילה של הילדה, ניסיתי מייד לעצור את כדור המחשבות אבל לא יכולתי. לא, אמרתי לעצמי, אני לא מאמין היא בסך הכל ילדה, באותו הלילה לא נרמתי, חשבתי שבגיל הזה צריך להעריץ זמר, דוגמן, אבל לעשן גראס?!
כעבור חודשים אחדים פגשתי בהם (אבא, אמא, "הקטנה" ו- 2 הנוספים) בקניון החדש שנפתח בעיר, טיילו יחדיו, נראו מאושרים. כשהבחינו בי, הביטו האחד בשני ורצו לגשת, סובבתי את ראשי, ראי איזה שמלה יפה אמרתי לאשתי, בואי נכנס, תמדדי ומשכתי את רעייתי, הם הבינו, רעייתי הבינה ואני הבנתי שהחיים שבו למסלולם "הקטנה" שוב קטנה.
חפשו אותנו בפייסבוק ועשו לנו לייק אם אהבתם את הסיפור. את ספרו של אייל סברו "זבוב על הקיר", ניתן לרכוש בטלפון 03-9566060.
הכותב הינו חוקר פרטי ובעליו של משרד "רז חקירות" בראשל"צ.
הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים, השמות, הזהויות ופרטים מזהים אחרים שונו ע"מ לא לחשוף את לקוחותיי היקרים.
לתגובות: eyal@raz-pi.co.il
Created By