התמונה: רגע לפני.
120 שעות עברו מהרגע שבו נולדתי מחדש.
מהרגע בו סיימתי את חיי וקיבלתי אותם בחזרה.
אחרי כל כך הרבה מחשבות, בכי, סיוטים, כאבים, אני מחליט לספר. לספר כדי להעניק שמץ כלשהו על היום השחור ביותר שחוויתי, שחווינו, שחווים.
יצאנו מהבית שלי ברחובות למסיבה, תמיר לשץ ורון ויינברג נכנסו לעשות אצלי פיפי ולהוריד את החכה מהאוטו, בכל זאת נסיעה של 50 דקות ב-1:00 בלילה לא באה ברגל.
1:55 – פנייה ימינה בשלט ״רעים״ אל עבר שטח ענק, עשרות מכוניות, אלפי אנשים. עוברים את הבידוק הבטחוני הקפדני ומגיעים לשבת בדוכן של החברים משם , יחד עם עוד 20 איש נוספים.

הולכים לשירותים לפני שרוקדים, פוגש את חבר שלי , מתן זנתי. כמה צחוקים יאאלה. איך אני אוהב אותו. דקות ארוכות של כיף, מצטלמים, הולכים לרקוד ביחד. הוא מדימונה והיינו יחד כמעט כל השירות וזו באמת הזדמנות חד פעמית להיפגש. צוחקים על זה שבטח עם המזל שלנו יהיה טילים. אני חוזר לקאנטה.

רון, תמיר ואני מבסוטים בטירוף. אמנם מפוצץ באנשים אבל כיף כל כך. רוקדים ויושבים ושוב רוקדים ושוב יושבים.
השעה 6:10. רון מחליט להישאר ברחבה לרקוד, זו המסיבת טבע הראשונה שלו ואחרי שנתתי לו את אטמי האוזניים שלי הוא כנראה נהנה ברמות. יכול להבין אותו .

אני ותמיר מתיישבים, מחכים לסט זריחה ב-6:30, כמו כולם אני מניח. מדברים, צוחקים. תמיר החבר הכי טוב וכל רגע איתו זה אושר צרוף.

6:30. מתחילים לראות זרקורי אור מהשמיים. עוד 5, עוד 10. פותח את הפלאפון- אזעקות במרכז. איזה באסה. הלכה המסיבה .

נשכבים על הרצפה, המוזיקה מפסיקה והדיג׳יי עולה:״יש אזעקות, צבע אדום, להישכב על הרצפה״. רון נשכב על הרצפה מרחוק ואני ותמיר לא מבינים מה קורה. אלפי אנשים רצים לכל מקום. פאניקה אמיתית. בום חזק לידנו , עוד בום ועוד אחד.
השוטר עולה ומודיע- ״חברים יקרים, יש לכם רק , 15 שניות, תברחו מפה כמה שיותר מהר״. אנשים לידי תוהים לעצמם – לברוח זה הצעד הנכון? כל פעם בחיים לימדו אותנו שאסור לברוח ברגע כזה אלא רק להישאר . השוטרים מתעקשים. רון רץ אלינו, אני שם סווצ׳ר, תמיר את הכובע, רון את החולצה.

מקפלים הכול במהירות שיא, לידנו אנשים באטרף, כולם לחוצים , חלק צורחים. מודיעים כולנו למשפחה שהכול בסדר, למרות הבומים ללא הפסקה, הנפילות לידנו והאזעקות, מתחילים לרוץ לאוטו. אף אחד מאיתנו לא מדמיין אפילו לא במקצת את הסיוט שמתחיל מאותו הרגע , לכל החיים.

בדרך לאוטו המצב די כאוטי. אנשים רצים לרכבים לא שלהם, רכבים עושים רוורס על אנשים, אנשים בוכים. אנחנו מגיעים לאוטו במהירות, מעמיסים את הבגאז׳. רון מבקש ממני לשבת מקדימה והוא מאחורה ואנחנו מתחילים בנסיעה. עומדים בתור המכוניות הענק ועוד לא הגענו בכלל לשביל הגישה . 2 דקות. אין כל התקדמות. אני קולט נתיב מילוט בין מכוניות בנתיב החנייה האחרון. אומר לתמיר שניסע משם, קצת מהסס כי יידפק הרכב ואני יכול להבין אותו, בכל זאת ניסאן ששורדת מ-2009.

מחליטים ללכת על זה. האוטו מקפץ בין הגבעות ואנחנו מגיעים לכביש, כביש המוות, כביש הרצח, כביש 232. שתי ניידות משטרה חוסמות את הכביש לכיוון צפון. אנחנו משתגעים, למה?? איך?? רוב המדינה נוסעת צפונה ! שואלים- והם מיד צורחים לנו להתחיל לנסוע לצד השני.

6:49 – מתחילים את הנסיעה דרומה. תמיר צועק , להתקשר למשטרה אבל הם לא עונים. מה זה לא עונים? זה משטרה. לא עונים. שוב ושוב. אנחנו ממשיכים בנסיעה דרומה. כפיר , שנמצא בכלל בתאילנד, כותב לי ללא הפסקה שאנחנו עושים טעות וחייבים לעצור במיגונית . אני מסכים איתו, ככה חונכנו כל אחד ואחת מאיתנו. כשהטילים לא מפסיקים ונוחתים לא רחוק ממך, ויש אזעקות בכל רגע נתון – עוצרים, מחכים. לא נוסעים. אבל משהו באינסטינקט עצר אותי, בלם אותי מלעצור.

כל פעם עוברים ליד מיגונית – ואני אומר לתמיר לעצור והוא לא עוצר. אחרי זה הוא אומר לי אם לעצור ואני אומר לו להמשיך. כך חלפנו על פני עשרות מיגוניות לצד הדרך. רון בינתיים מתקשר לחבר שלו , ג׳וני, מספר לו שהוא לא מאמין שככה הסתיימה המסיבת טבע הראשונה שלו, כמה שהוא נהנה וכמה שזה מטורף. אני על הווייז, רואה שאנחנו מתקרבים במהירות 120 קמ״ש אל עבר דרום העוטף, מתרחקים שנות אור מרחובות, כבר נוסעים 10 דקות. הוויז אומר רק להסתובב, שום אופציה אחרת.

אני מסתכל אחורה- כביש ריק. קדימה- כביש ריק. אף אחד לא אחרינו. איזה מוזר , הרי יש אלפי אנשים במסיבה, לאן הם ברחו? בטוח זה אומר שפתחו את הכביש צפונה . ידעתי שהיה צריך לחכות. אומר את זה לתמיר ורון והם מסכימים. נכנסים לאחד הקיבוצים, מסתובבים ומתחילים לחזור צפונה. נוסעים ונוסעים. אחרי 5 דקות כאלה, עוברת אותנו במהירות טויוטה קורולה לבנה, של המשטרה. נרגעתי , הודעתי לאחותי, לחברים ולבת זוג שלי שהכול בסדר איתנו ואנחנו בדרך הביתה . ופתאום, המשטרה מתחילה להאט. 120, 90, 60, 30. תמיר מתעצבן – אנחנו חייבים לעוף משם, הטילים לא מפסיקים וגם אני מתחיל להיות באי שקט שוב. מתלבטים כולנו ברכב- מחליטים לעקוף את הקו הפרדה ולעבור עבור החיים שלנו. צופרים פעמיים, ומתחילים עקיפה. פתאום השוטר דופק על הדלת בצורה אגרסיבית , מוציא את היד מהחלון ודופק על הדלת. אנחנו עוצרים לידו , אני פותח את החלון , מסתכל על המבט המבוהל כל כך והוא צורח :״ מגיעים מולכם מחבלים !! תסתובבו !! ״ אמרתי לו ״מה?״ הוא צורח שוב את חייו: ״מחבלים!!!! ״

תמיר עושה רוורס במהירות , אני מסתכל ימינה, 3 רוכבי אופנוע עם נשקים מגיעים במרחק מאות מטרים מאיתנו. מסתובבים חזרה דרומה, אני רועד מפחד , רון מאחוריי לא מבין מה קורה, אני ותמיר מחזיקים ידיים. אני מתקשר שוב למשטרה -7:05- אין מענה. לא רואים את השוטר יותר מאחורינו, מצליחים לנסוע רחוק מהם. אולי ניצלנו?
לאחר שתי דק נסיעה , הידיים שלנו עדיין מחזיקות זו את זו, תמיר מבחין מרחוק בכמה אנשים , לא ממש הבנו. הוא שואל אותי ׳זה מחבלים?׳ אמרתי לו שאין לי מושג והוא צועק ׳מחבלים!!!׳
פתאום- החיים נעצרו . מהצד השני של הכביש מגיעים- 8 אופנועים עליהם הרוכב והיורה , שני טרקטורונים, טנדר עם תת מקלע.

אנחנו מורידים את הראש- והם מטווח של 50 מטרים מתקדמים ומחוררים את הרכב שלנו. אני עם הראש למטה , מקבל לחלוטין את המוות. אחרי שנייה אחת בלבד- רון אומר לנו – בצורה הקשה ביותר, שהוא מת. אין אחי אני מת. לא אשכח את זה כל החיים שלי . אני ותמיר עם הראש עדיין למטה, תמיר מסתכל לעברו .

יורים באוטו מאות כדורים, מאות. רעשי מתכת , פיצוצי זכוכית, כל השמשות מתפוצצות, הריפוד מעל הראש שלי מקבל כדורים. זה הרגיש כמו נצח, השניות שלפני המוות .

פתאום אנחנו מרימים את הראש, הכביש נקי לפנינו, אין מראות כדי לבדוק על מחבלים מאחור. אני צורח לתמיר לנסוע, רון נאנק מכאב. ואז הבשורה . תמיד אומר שהאוטו לא עובד , אני שואל מה זה אומר והוא מסביר- אין בלמים, אין גז, אין הגה. כלום. אז קיבלתי את המוות בפעם השנייה.

מעביר לפארקינג, מרים את האמברקס. מחליקים וחורקים לצד עד השוליים.
וזה הרגע הנורא. לצאת לשדה הקרב הזה, לכביש
המוות , ואני לעולם לא אשכח את הרגע הזה.
מסתכל מהחלון האחורי, רון פשוט מת . מדמם למוות וחסר אונים. אנחנו מנתקים את החגורה . יוצאים משני צידי הרכב . מצפון – חוליית המחבלים
חוזרת לעברנו, 6 אופנועים הפעם, טנדר עם תת מקלע אחד. רואים אותם בדרך אלינו צולפים בשאר המכוניות בדרך, אנשים צורחים ומרסקים את המכוניות. מדרום- מגיעים עוד 5 אופנועים מתקדמים אלינו במהרה. מסתכלים לכיוון השדות- 2 מחבלים ממשיכים לירות לכיוון הרכב.

וכך היה. תחת אש. הייתי באיסוף קרבי , לעולם לא שדה קרב . אני ותמיר עומדים על הכביש- והאש מתחילה מחדש. ירי מכל מקום לעברנו. עשרות כדורים שורקים מכל עבר. מכל עבר . מכל עבר. מתחילים את הריצה שלנו אל השדות כמו במטווח ברווזים. דקה של ריצה בירי בלתי פוסק. מקבל את המוות לגמרי. החיים עוברים מול העיניים. זו לא קלישאה אם לומר את האמת. זו האמת ואלו החיים.

תמיר צועק לי ואני צועק אליו. הוא רץ יותר מהר ממני. אני מבין שאם לא אפול כעת הם יתפסו אותי . הם רודפים אחריי מכל מקום ומכל עבר. נפלתי על הרצפה, מתחזה למת. תמיר צורח אליי בכל הכוח ורואה אותי נעלם. אני רואה את המחבלים מתקרבים לעברו ויורים לכיוונו. הוא נעלם. הוא נהרג מבחינתי .
אני מתחזה למת. ותמיר נעלם. ואני לבד , תמיר ורון לא איתי ואני לבד בעולם , לבד לגמרי.
והמחבל מגיע לידי מרחק 20 מטרים, מסתכל עלי ובעזרת כוח עליון, ורק כוח עליון- הוא לא מוודא הריגה. הוא לא יורה בי . הוא לא פאקינג יורה בי. וממשיך חזרה אל הכביש.
אני מסתכל אל הכביש. עוד ועוד אופנועים, עוד ועוד ירי, צרחות בדציבלים גבוהים.
אני שוכב על האדמה כמת לחלוטין . לאחר מספר דקות , אני מרים את הפלאפון ושולח הודעה בכל מקום אפשרי, כל מקום שיכולתי. שלחתי את המיקום והתפללתי.
בוכה , וואו כמה בכיתי. כולם מתים ואני חי.
ואז זה מגיע, הפעם השלישית. הפעם השלישית בה אני מת. מרגיש כאב חד מאוד בגב, כאב אכזרי. אז אני בודק ומוריד את הסווצ'ר.סווצר ורוד. אבל כנראה שלא עוד. הסווצ'ר כולו דם. כולו , כולו, כולו.
מוריד את החולצה- 2 חורים במרכז הגב והחולצה מלאה דם.

חשבתי שזה הסוף והפעם באמת . הנחתי את הראש שוב על האדמה . ברגע הזה לא מתפללים כנראה לכלום. אלא בעיקר חלולים. חלולים מהכול.
ואני מחכה עוד מספר דקות וקם, נושם בכבדות ומתקשר לנועה הבת זוג שלי. מתקשר אליה בשיחה הקשה ביותר שיש, אתם בטח רואים את זה בטלוויזיה . אז דמיינו את אותה אחת בדיוק.
היא נלחמת עלי שאחיה ואני נושם בכבדות וחש שזה הסוף.
אני מגיע אל הכביש הפנימי, עובר את החממות, מוריד שם את הסווצר מלא הדם ומתקשר לאחותי לבשר לה. ההורים בחול והיא כל מה שיש לי עוד פה.

החברים מקרקרים וכותבים מכל עבר שאנחנו עוברים את זה יחד.לא האמנתי אבל רציתי להאמין כל כך.
עובר רכב , פותח את החלון, אני צועק ׳בבקשה תעזור לי, אני עומד למות, אני חייב שתיקח אותי מפה׳. והוא ממשיך לנסוע. בטוח שאני מחבל.
ואני צועק לו שוב מרחוק, והוא חוזר.
יוצא מהאוטו, שולף את הנשק, דורך , מכוון לי לראש. שואל אותי ׳איך קוראים לך׳. אני אומר לו ׳יובל מרחובות׳. אני מתקרב אליו בתחנונים והוא מכוון לי לראש קרוב יותר. מכניס אותי לרכב .
נסיעה של 9 שניות בדיוק. יורד במיגונית.

מדדה לשם. נמצא שם עובד זר ואני. רץ לעברנו בחור בן 50, מלא דם, וצועק שירו בכל המשפחה שלו והם כולם מתים. אני רק נקרע ומבין את רוע הגזירה. הלך עלינו כנראה .
אני מחבק אותו ומבקש ממנו לבדוק לי את הגב.
שתי כניסות של רסיסים גדולים. אחד ירי גדול ואחד זכוכית בינוני. אני עושה את הצעד הלא חכם כנראה אבל לא ידעתי כבר מה לחשוב, והוא מוציא לי את שני הרסיסים ולוחץ לי עם החולצה ספוגת דם על הפצע.
אני צורח מכאב אבל אולי לא מכאב? לא יודע.
35 דקות היינו שם, רואים מרחוק מחבלים נוספים ויורים. בקושי נושמים.
הדימום עוצר.
אין חיילים, אין מד״א, אין משטרה.
ואז הוא מגיע. ארז גוזן. יוגב החבר האהוב שלי שלח אותו אליי שיקח אותי אליו לממד ביישוב ישע.
אני מגיע לשם ומתחבא איתם בממד, וצורח, צורח , צורח.
8:30 אני אצלם. שעתיים שהייתי בשדה הקרב מתרוצץ בין יריות . מאות יריות, תתי מקלע , רובים, רוצחים.
ואז תמיר מתקשר ונופלת לי ההבנה שהוא חי. שם נראה לי הבנתי באמת. שאני חי באמת. שתמיר אמר לי שאני חי ואני אמרתי לו שהוא חי.
מסתבר שהוא עשה דרך אחרת לגמרי ולבסוף הוא נמצא רק 200 מטרים ממני. זכיתי בחבר שלי, הגיבור שלי. שנינו מבכים את חיינו על רון שנהרג לצידנו , מאחורינו.
וכך עברו 24 שעות הבאות שלי שם. צרחות, בכי ללא הפסקה, מחבלים ביישוב , פצמ"רים. כאבים אדירים בגוף, אבל הם היו כנראה זניחים לעומת הכאב והפחד בנפש. אין דרך לתאר את 24 השעות האלה שהיו יותר מהנצח.
ניסינו בכל דרך לברוח ללא הצלחה. רק לאחר יום שלם של מאמצים של אחותי, הבת זוג שלי, כל חבריי וקרוביי- הצלחנו לצאת. רכב פרטי הסיע אותנו למקום בו דוד שלי היה ומשם ברחנו לאסף הרופא.

וחשבתי שזה נגמר. ואז זה הגיע. מתן זנתי, החבר מהצוות, נהרג גם הוא. הטרגדיה לא נגמרת. הלב נקרע לשניים. כמה חוויות יחד, כמה שיחות יחד, כמה חיים יחד אהוב שלי. אתמול ישבנו החברים יחד מהצוות ושפתינו העלו מזמורי אהבה אליך, מזמורי געגוע. אני בטוח שהחיוך המתוק שלך ישאר לי כל החיים לנגד עיניי. לרקוד איתך ברחבה באותו ערב היו רגעי האושר האחרונים יחד אחי. מה יש לי לומר מעבר אחי מה יש .
ומאז אני באותה סיטואציה. אני בוכה, אני ישן מעט ובעיקר חושב. איך ניצלתי? למה אני? איך מתוך מאות יריות הצלחתי לצאת בחיים? איך שדה הקרב שנכחתי בו, שמכוונים עלי עשרות מחבלים ממקומות שונים, איך שדה הקרב הזה היה אמיתי? וכאן אני מסיים לכתוב וממשיך לחשוב. יושב כאן, עם עשרות האנשים שניצלו , במרחב הריפוי בבית יצחק. במקום הכי בטוח שיש אולי. מדבר, נושם , מעריך כל רגע שאני חי.
ואני חי. אני חי. בגיל 10 חשבתי שאני מת בתאונה שהייתה לי וצרחתי שיצאתי משם שאני חי. והנה אני פה צורח שוב. אני חי. אני מסוגל לחיות ואני רוצה לחיות. והנה נולדתי מחדש.
7.7.2000 נולדתי.
7.10.2023 נולדתי מחדש.
איך ממשיכים מפה? במה בוחרים?
אני דווקא מרגיש שאני יודע. אני רוצה לחיות בשביל אנשים. לחיות בשביל העולם ולא בשביל עצמי. לחיות עבור העולם כמו שעשיתי עד כה. להתרכז בעמותה שלי, בג׳סטה, במקום שהקמתי עבור העולם ואני רוצה לתת עוד ועוד עבורו.
מה שבטוח הוא שאני לא מרגיש גיבור. אני מרגיש ששרדנו. שרדנו באמת. אבל בלי רון.
רון ויינברג ז״ל האהוב שלנו נשאר מאחור. האיש עם החיוך, הכריזמטיות. אהבה ממבט ראשון.
הלוויה שלך הייתה רגע הכי רוחני שיש. רוחני אמיתי. ליווי הארון בקיבוץ עין השופט, בכי על כתפי תמיר, מחשבות עליך, מחשבות על איך הכול יכל להיות אחרת.
מתן ורון, אני אחיה בשבילכם.בחיי. כל חיי.
תמיר , אתה איש הנפש שלי. אני יודע שאתה לא יודע שכתבתי את זה אבל אתה הכול בשבילי.
פתאום אתה מבין כמה הכול הבל הבלים. רק אנשים , רק אהבה , רק ביחד. תמיד האמנתי בזה אבל הפעם יותר מכל.
תודה לבת זוג שלי שהיא לכל החיים , שהייתה בשבילי כל רגע ורגע וחוותה הכול יחד איתי.
לאחותי המדהימה שהראתה לי את אור החיים בחושך המוות. לחברים הכי טובים שלי שהצילו לי את חיי .לכל מי שהיה שם איתי. באמת תודה , אני חייב חיים ליותר מדי אנשים ויש לי רק חיים אחד. אז מקווה שתבינו.
תמיר, אני כל כך אוהב אותך. אני כל כך אוהב אותך. אתה הכול בשבילי כנראה. אנחנו יחד לנצח.
אתה הגיבור שלי ואני שלך. לצערי אף אחד לא עזר לנו, לא המשטרה, לא מד״א ולא בית החולים.
אלא אני ואתה מול העולם, יחד עם האנשים המדהימים שמקיפים אותנו .
אתה כל חיי. תודה שאתה חי ואני עובר את זה יחד איתך. ובוכה איתך. וכואב איתך.

תגובות

תגובות

מאמרים קשוריםעוד מאותו הכותב