הרקדנית והכוריאוגרפית ליאת שבת הקימה את בית הספר למחול 5,6,7 דאנס בשנת 2001 . ליאת, ילידת העיר, החלה דרכה בחוג ריקוד אצל ליאורה קוזי בשנות ה-80 בעיר, המשיכה לרקוד במתנ"ס רמת אליהו ובסטודיואים נוספים, בוגרת מגמת מחול ומכון וינגייט. בית ספר שלה למחול פועל במתנ"ס שיכוני המזרח וחגג השנה 20 שנים של עשייה ויצירה !
את בית הספר פוקדות רקדניות מגיל 3 ועד לגילאי 18 ואף קבוצות נשים וסטודנטיות. שיעורי מחול מקצועיים במגוון סגנונות כמו ג'אז, היפ הופ, בלט קלאסי, מחול מודרני, מחול יצירתי, שיעורי גמישות ועוד..
למרות השנה וחצי האחרונות והמאתגרות, בית הספר המשיך לפעול בדרכים יצירתיות על מנת לתת לרקדניות את האפשרות להמשיך לרקוד ולהיות חלק ממסגרת חינוכית וערכית. אם זה בזום- מפגשים עם יוצרים, סדנות ושיעורי מחול, אם זה במפגשים תחת כיפת השמים בהתאם להנחיות המשתנות וגם בסטודיו בקפסולות וריחוק כדי לשמור על הבריאות. מאז ומתמיד, בית הספר למחול שם לעצמו דגש על העצמה, חיזוק הביטחון העצמי, קבלה, אחריות, חברות וערכים חשובים נוספים מעבר ללימוד ריקוד. כל זה התבטא במופע חגיגות ה-20 שנערך בשבוע שעבר "GIRL POWER" בו עלו הרקדניות וכבשו את הבמה אחרי רק 3 חודשי עבודה בסטודיו בשל משבר הקורונה.
הי ליאת, ברכות לרגל 20 שנות פעילות ענפה בתחום המחול בעיר….כיצד חוגגים אירוע כזה?
כמידי שנה אנו נועלים את הפעילות של בית-הספר למחול "5,6,7 דאנס" במופע המסכם את העבודה הרבה שלנו בסטודיו. לחגיגות ה-20 היו לי תכניות מטורפות, אבל התקופה המאתגרת שפקדה אותנו קצת שינתה אותן. כמי שלא מוותרת בקלות, הדהמתי אפילו את עצמי והצלחתי בכל זאת בזמן מאוד קצר להעלות מופע מדהים "GIRL POWER" מופע שכולו הוקדש לכוח והעצמה נשית.
קשה לסכם 20 שנות פעילות אבל בכל זאת אבקש לציין 3 אירועים מרכזיים/חשובים שתרצי לשתף אותנו בחוויה.
20 שנים של פעילות ויצירה, אין סוף של הופעות, כנסים, תחרויות, מסיבות, סדנאות ועוד.. קשה לבחור.
לפני 3 שנים שלחתי סרטון קצר לעברי לידר, סרטון בו רקדניות הלהקה רוקדות לצלילי השיר "מוגזם" שיצא באותה תקופה. הסרטון עלה לדף הפייסבוק של עברי וזכה לצפיות רבות. לאחר מס' ימים קיבלתי טלפון מהמפיקה של עברי שהציעה שנגיע כקהל לתכנית אקס פקטור בה תוכנן שעברי יופיע עם השיר, אני בחוצפתי הצעתי שאולי נעלה לרקוד איתו.
מסתבר שלפעמים קצת חוצפה משתלמת, כבר באותו שבוע הגיע עברי אלינו לחזרות יחד עם הזמר סטפן ושבוע לאחר מכן הופענו 17 רקדניות הלהקה בשידור חי באולפני פתח תקווה. חוויה בלתי נשכחת.
בשנת 2011, כשחגגנו עשור לבית-הספר למחול, לראשונה עליתי לרקוד במופע של הסטודיו. חוץ מקבוצה קטנה של בנות, שלאחר מכן הצטרפו אלי על הבמה, אף אחד לא ידע שאני עולה לרקוד. המוסיקה התחילה ואני נכנסתי לבמה, הבנות שעמדו מאחורי הקלעים הופתעו והתחילו לצעוק ולעודד עד שכמעט ולא שמעתי את המוסיקה, זה היה מדהים, התרגשתי כאילו זאת פעם ראשונה שלי על במה. השנה כשחגגנו 20 שנים של פעילות הפתעתי שוב ועליתי לרקוד, הפעם זאת הייתה הרגשה של ניצחון, למרות כל הסיכויים הצלחתי להעלות מופע, יש אישור לקהל באולם ואחרי שנה כזאת לעלות על במה זה מטורף. אין דבר יותר מרגש מלחלוק את הבמה יחד עם הרקדניות שאני מגדלת.
לאלה מאיתנו שלא עקבו מתחילת הקריירה, ספרי לנו היכן הכל התחיל…
הכל התחיל בשנת 2000, בדיוק השתחררתי מהצבא ולא ידעתי מה אני הולכת לעשות עכשיו. החלטתי להשתמש במענק הצבאי ולעשות קורס הדרכה לריקוד בוינגייט ותוך כדי התחלתי ללמד בחברה העירונית בעיר. ב-2001 שנה לאחר מכן הציעו לי ללמד במתנ"ס שיכוני-המזרח. הגעתי למתנ"ס והתחלתי בעצם מאפס, בקושי היתה קבוצה אחת של בנות שפעלה בחוג ריקוד. לא התעצלתי, עברתי בבתי-הספר בשכונה ובשכונות הסמוכות, עשיתי בהתנדבות הפסקות פעילות, כוריאוגרפיה לטקסים, שיעורים לדוגמא ועוד רק כדי לקדם הרשמה ולהגדיל את הקבוצות. זה עבד, לאט לאט נרשמו יותר ויותר בנות וגם בנים ומ-20 משתתפים הגעתי ל-150 רקדנים ורקדניות. הבאתי מורים נוספים בסגנונות ריקוד שונים וה"חוג" הפך לבית-ספר למחול מגילאי 3 ועד 18 ועם השנים גם קבוצות של חיילות, סטודנטיות ונשים.
אילו סגנונות ריקוד את מלמדת?
אני מלמדת בעיקר ג'אז, משלבת את הטכניקה של הבלט הקלאסי יחד עם העבודה במרחב של המחול המודרני. ובנוסף מלמדת את הרקדניות בגיל הרך מחול יצירתי ועובדת איתן על יציבה נכונה, פיתוח קואורדינציה, הכרת חלקי הגוף, שמיעה מוסיקלית, הכרת מושגי היסוד מעולם המחול והכרת סגנונות הריקוד השונים. בסטודיו מלמדים מורים נוספים שיעורים בסגנון היפ הופ, בלט קלאסי ועוד.
איך עברה עליך תקופת הקורונה, האם הפעילות נפגעה?
תקופת הקורונה לא הייתה קלה. בסגר הראשון כולנו הינו בהלם. היינו בשיא ההכנות לעדלאידע בחולון בה אנו מופיעות כל שנה. כשהיינו בסטודיו באמצע חזרה קיבלתי הודעה שהאירוע בוטל, לא ידעתי איך אני הולכת לבשר את הבשורה לבנות. החלטתי שההשקעה לא תהיה לחינם ואנחנו נעשה מסיבה אצלנו בסטודיו עם כל התלבושות שהכנו לתהלוכה. הכנו משלוחי מנות, מוסיקה, ריקודים, משחקים ותחפושות ועשינו שמח. למחרת סגרו את הסטודיו ויצאתי לחל"ת. האמת שהייתי קצת בהלם, בשנייה עצרו לי את החיים, כאילו מישהו לקח לי את כל האוויר והרגשתי שאני נחנקת. ניסיתי לשדר לבנות שהכל בסדר זה יעבור מהר ונחזור לשגרה האהובה שלנו אבל בפנים היה לי קשה הריחוק הזה, הפחד והחשש לקרובים והדאגה מתי זה יגמר ומה יעלה בגורל הסטודיו. המשכנו שיעורים בזום שהתבררו כעבודה מאתגרת ביותר! ולמרות הקושי, לראות את הבנות נכנסות לשיעורים ומצפות לשיעור הבא זה מה שנתן לי כוח להמשיך. במאי 2020 נתנו אפשרות לפתוח את הסטודיו עם כל מיני הגבלות של מרחק וכמות משתתפים, לא היססתי לרגע. אפילו שהשנה כבר הייתה אבודה רצתי לסטודיו לנקות ולחטא הכל רק כדי שהבנות יוכלו לחזור לבית השני שלהן. פתחנו את הפעילות ולהפתעתי רוב הבנות חזרו, עם דמעות של התרגשות בעיניים חזרנו לרקוד וליהנות.
ביולי שוב סגרו את הסטודיואים, לימדתי בחוץ תחת כיפת השמיים לא רציתי לסגור שוב ואז שוב פתחו ושוב סגרו. זה היה מאוד מתסכל. בספטמבר התחלנו שנת פעילות חדשה, קיוויתי שהכל מאחורינו ואז שבועיים מיום הפתיחה הגיע הסגר השלישי והארוך ביותר. הסטודיו היה סגור עד אמצע מרץ 2021 למשך 6 חודשים. כשחזרנו לפני שלושה חודשים זה כבר לא היה כמו קודם, הורים ורקדניות לא ידעו כמה זמן זה יחזיק והמחשבה שהשנה עוד רגע נגמרת. לצערי לא היתה חזרה מלאה אבל שמחתי וחיבקתי את מי שכן הגיעה ויחד סיימנו את השנה ההזויה הזאת עם סיפוק ענק על הבמה מול אולם מלא.
עם כל הכבוד ל-20 שנות פעילות, מה הוא החלום הבא שלך?
אני בהחלט מרגישה שהגשמתי לא מעט חלומות ברמה המקצועית, עבדתי מאוד קשה בשביל להגיע להישגים אלה וכמובן שאמשיך לשמר אותם. אבל עכשיו אני מרגישה שהגיע הזמן להגשים לעצמי כמה חלומות גם בפן האישי.
זו הזדמנות טובה להודות לאנשים שליוו ועזרו לך בדרך….
ראשית לזאת שפתחה לי את הדלת ושימשה לי כמנטורית בתחילת דרכי, לימור שולב. התחלתי כעוזרת מדריכה אצלה בסטודיו ולמדתי ממנה את רזי המקצוע. בהמשך למנהלי המתנ"ס לאורך השנים, מימון אסולין, יוסי בצלאל ונועם דרסינובר שזיהו כמה חשובה הפעילות בסטודיו, המשיכו לתמוך בפעילות הענפה של ביה"ס למחול "5,6,7 דאנס" ונתנו לי יד חופשית לחלום, ליצור וגם קצת להשתגע. לכל מאות המשפחות שעברו בסטודיו במהלך השנים שיחד הפכנו כולנו למשפחה אחת גדולה ומרקדת. והכי חשוב, למשפחה שלי. שתמיד האמינה בשיגעונות שלי ודחפה אותי קדימה, ליוותה את כל המופעים והפעילויות לאורך השנים ועודדה בזמנים קשים.
איפה את רואה את עצמך בעוד 10 שנים?
אני, שכל כך אוהבת להיות בשליטה והכל תמיד מתוכן לפי לו"ז, הפנמתי את השיעור מהתקופה האחרונה שלימד אותנו לא לתכנן רחוק. לחיות כאן ועכשיו. אין לי מושג מה יהיה בעוד 10 שנים, מה שאני כן יודעת שריקוד היה ויישאר חלק בלתי נפרד ממני. זה האוויר שלי, זה הדבר שמרגיע אותי, משחרר אותי, אני נכנסת לסטודיו חולה ויוצאת בריאה.
מה את מאחלת לעצמך
אני מאחלת לעצמי שלא יגמר לי הכוח. הכוח להמשיך ולדחוף ילדות ונערות להגשים את עצמן ולהיות הגרסה הכי טובה ושלמה של עצמן. אני לגמרי רואה עצמי כדמות מחנכת ומשמעותית בחיים של הקטנטנות האלה שנכנסות לסטודיו ביישניות בגיל 3 ויוצאות ממנו כנערות בוגרות ומלאות ביטחון בגיל 18. החינוך הבלתי פורמאלי כל כך חשוב ומעניק מסגרת של ערכים ופיתוח של מיומנויות וכישורי חיים שחשובים לכל ילד. ראינו את זה בעיקר בתקופת הקורונה כמה הילדים היו צמאים לחוגים ומפגשים חברתיים ואצלנו בסטודיו יש פעילות משמעותית. לומדים מהי אחריות, מפתחים משמעת עצמית גבוהה, העצמה, קבלה, הקשבה, הגשמה, לומדים להתמודד עם כישלון והצלחה, מבינים מהן תוצאות של התמדה, יוצרים חברויות חדשות ותוך כדי גם נחשפים לעולם המחול המדהים ולומדים לרקוד בצורה מקצועית.
Created By