אלוף העולם לשעבר הג'ודוקא הישראלי הבכיר, שגיא מוקי הודח היום בשמינית גמר האולימפיאדה, ונדמה כי ההפסד הצליח לעשות בין רגע רעש צורם. אחד כזה שנחקק ולא מרפה ומלווה בעיקר במסרים תקשורתיים כבדי משקל. סיטואציה אשר מעלה את הסוגיה כי ניצחון זה לא הכול. ושחשוב לזכור שיש גם דרך. אין ספק שהרגע שבו ספורטאים כחול-לבן עומדים על הפודיום כשמדליה מונחת על צווארם – הוא בלתי נשכח אך יש גם מעבר לכך. ולהספיד או להכריז בין רגע על: כישלון, מפלה, או אכזבה (בין אם באמצעי התקשורת או בחדרי חדרים מיד אחרי ההבנה שמדליה לא תהיה כאן) – זה ההפך הגמור מחינוך למצוינות ואף עשוי להוות סטירת לחי מצלצלת לצמיחה האישית.
בשנת 2009 במסגרת אליפות העולם באתלטיקה קבע יוסיין בולט את שיא העולם הנוכחי לריצת 100 מטר שעומד על 9.58 שניות. האם השניות האלו מסכמות את כל מהות היותו ספורטאי? תלוי איך מסתכלים על כך. כבר מגיל הילדות ספורטאים חולמים להיות כמו אותה דמות ספורטיבית שהם ראו בטלוויזיה עם הוריהם בסלון כשברק בוהק מעיניהם. זה עשוי להיות עבור אותם צעירים רגע מכונן שגרם להם להתאהב באותו הענף או ענף ספורטיבי שהוא כבר חלק מהדם הזורם בעורקיהם. בתחילת הדרך בודדים בולטים בהיותם "כוכבים" בין אם הם נמצאים בספורט יחידני או קבוצתי וגם התמדה בלתי נגמרת לא תבטיח להם את הבולטות באותו הספורט.
אותה התמדה מכילה בתוכה: ויתורים בלתי פוסקים במעגלי החיים השונים בין אם מדובר במשפחה, חברים או אפילו על האני שלך שהוא מעבר לספורט. לצד זאת ההשקעה הכלכלית מצד המשפחה ולעיתים אף ניהול החיים לפי הקריירה הספורטיבית של הילד/ה היא פרמטר שאף אחד לא חושב עליו ברגע זריקת המילה כישלון כלפי אותם ספורטאים שהיה חסר להם גרוש ללירה ואולי גם עוד קמצוץ של מזל? האם אותם ספורטאים צריכים להיות חסינים לכך ולהתמודד עם הביקורות? אין בכך צל של ספק. אך כיצד יגדל דור העתיד שהגישה מקולקלת מבסיסה?
פתיחתה של טוקיו 2020 היה חלומי כשאבישג סמברג לוחמת הטאקוונדו זכתה במדליית ארד. ומעבר לכך מסתמן שאחד ההישגים הנלווים גדולים לניצחונה יהיה חשיפת אותו ענף שעד לפני ימים אחדים רבים כלל לא ידעו להגות אותו או ידעו מהו – וכעת ההרשמה אליו בגילאים הצעירים תקבל תהודה משמעותית ומי יודע אולי ספורטאים שיתחרו בענף בפריז 2024 לא יצטרכו לפתוח בקמפיין מימון המונים בשביל שיהיו להם את המשאבים המתאימים. ומי יודע אולי אפילו נקבל ניצוצות בפריים טיים למחליפה הבאה של תכנית הנינג'ה שכבשה את המסך הדמות – טאקוונדו הדור הבא.
אין ספק שכבודם של אלו שיחזרו עם מדליות על צווארם מונח במקומם ושהצבת יעדים, הנחישות לניצחון והרצון העז פעם אחר פעם לראות את דגל ישראל על הפודיום שלנו היא עזה. אך אם אנחנו רוצים לראות את ילדינו חיים בעולם שבו לא הכול לייקים, אימוג'ים של לבבות או פילטרים של הצלחה קבועה אז אנחנו צריכים להשריש להם שהדרך עד ליעד היא לא פחות חשובה ממנו. ודרך אגב כבר יותר מ- 100 שנה שמדליות הזהב האולימפיות בכלל לא עשויות מזהב טהור. אז אולי הניצחון הגדול ביותר יהיה בכלל לבצע הפעלה מחדש לרובוטיות הרגשית שלנו?
Created By