פחד…. מי מאיתנו לא מפחד ממשהו? מאובדן של אדם קרוב? מתאונות? מכישלון במשהו שמאוד רצינו להצליח בו? ממחלה? מהקורונה? מג'וקים? ממעליות? כולנו מבינים מה זה פחד. פחד הוא רגש שמאוד חשוב להישרדות שלנו. אם לא נפחד יהיה לנו מאוד קשה לשרוד בעולם ונעמיד עצמנו כל הזמן בסכנה ממשית. אבל כמו כל רגש, אנו צריכים לדעת לווסת אותו באופן שיהיה יעיל עבורנו וגם לזכור שיש הבדל בין להרגיש פחד ובין להתנהג על פיו. הרי גם כשאנחנו כועסים אנחנו לא בהכרח פועלים בעקבות הכעס שלנו.
מכאן עולה השאלה הגדולה – היכן עובר הגבול בין פחד ששומר עלינו לבין חרדה שפוגעת בנו ובתפקוד שלנו? וכהורה השאלה הזו עוד יותר מורכבת. כי לפעמים, זה מרגיע גם אותנו אם הוא שוטף הרבה פעמים ביום ידיים ומגן על עצמו מהקורונה וזה גם מרגיע אותנו שהוא לא מתרחק מאיתנו ואנו יכולים לשמור עליו… אז מתי אני מבין/ה שחוסר היכולת של הילד שלי להתמודד עם פחד, פוגעת בו ובהתפתחות שלו?…
מכיוון שפחד כל כך מוכר לנו ומעורר גם אצלנו תחושות לא נעימות, כשהילד שלנו מפחד זה המון פעמים אתגר גדול עבורנו. איך אני ארגיע אותו אם מה שהוא מפחד ממנו באמת גם מפחיד אותי? אם הוא חושש שסבא יידבק בקורונה וימות, איך אני יכול/ה להרגיע אותו כשאני חושב/ת ומפחד/ת מאותו הדבר בדיוק? או לחלופין איך אני מצליח/ה לגייס כוחות להרגיע אותו כשהוא מפחד ממשהו כל כך לא הגיוני?? כשהוא מפחד ממפלצת שנמצאת מתחת למיטה, מרוחות רפאים, מללכת לבית ספר, מלדרוך על הקו של המרצפת. הרי זה לא מפחיד באמת…ועולות מחשבות – הוא מגזים, זה סתם שטויות, אולי הוא עושה הצגות כדי לקבל תשומת לב…
דבר ראשון עלינו לזכור שכשהילד שלנו חרד, הוא מרגיש בסכנה והוא זקוק לנו. הוא זקוק לעזרתנו כדי להכיל את כל המורכבות של העולם הזה, את כל הסכנות אליהן הוא נחשף – מתוך דברים ששמע או ראה בבית, אצל חברים או במסכים, כשהוא עדיין לא בשל רגשית להכיל זאת. ניתן גם להתייחס לפער בין ההתפתחות האינטלקטואלית והטכנולוגית של ילדנו, להתפתחות הרגשית. לפעמים נדמה לנו שאם הוא כבר יודע להשתמש במחשב או בטלפון יותר טוב מאיתנו, הוא מסוגל להתמודד עם כל מה שהוא נחשף אליו – אבל זה לא תמיד כך. לילדים שלנו אין הרבה פעמים את הכלים להכיל את כל זה.
כולנו יודעים שאנחנו בני תמותה, אבל רובנו לא עסוקים בכך כל היום, למה? מה עוזר לנו להמשיך לתפקד אם אנחנו מכירים בקיומו של המוות? מנגנוני ההגנה של הנפש שלנו. אם נהיה מודעים למוות בכל רגע נתון, יהיה לנו מאוד קשה לחיות… זה מה שקורה לסובלים מהפרעה פוסט טראומתית – הם כל הזמן בחוויה של סכנה, של האיום על החיים -וזהו סבל לא יתואר.
יש מנגנונים שפיתחנו ועוזרים לנו להתמודד עם המורכבות של החיים וגם הם לא תמיד מושלמים. וגם כשאנחנו עדיין מרגישים צורך לשכלל ולפתח את המנגנונים אלו, כי קשה לנו, הילדים שלנו לא ממתינים, הם כבר כאן וזקוקים לנו. הם צריכים את העזרה שלנו כדי לדעת איך להתמודד, לווסת ואולי הכי חשוב – הם זקוקים לנו כדי שנחזק אותם, נאמין בהם וננסוך בהם תחושת ביטחון ומסוגלות בכדי להתמודד עם העולם ומורכבות החיים בו.
כשאנחנו מנסים להרגיע ילד חרד, אפשר לחשוב מה עוזר לנו. אם שום דבר לא עוזר לנו להרגיע את החרדה שלנו, אז כדאי שנשקול לפנות לעזרה מקצועית בכדי שנוכל לעשות זאת, עבורו ועבורנו. הילד שלנו מאוד רגיש לתחושות ולתגובות שלנו ואם אנו מגיבים בחרדה, זה רק מעצים את הפחד שלו. בשביל ילד, ההורה הוא זה ששומר עליו ומקנה ביטחון בעולם. ככל שאנו נוכל להקרין לו את הביטחון הזה, כך הוא יוכל להרפות ולהירגע. מאידך, אם אנחנו מגיבים בחרדה, אזי, הדבר מעורר אימה עבורו, כי בחוויה שלו "אין מי שישמור עלי עכשיו… אין לי שום יכולת להגן על עצמי מהסכנה”.
בנוסף, לא ניתן שלא להתייחס להשפעות של משבר הקורונה על הילדים שלנו. משבר הקורונה שינה את חיינו כפי שהכרנו אותם עד להגעת המגפה. מעבר לאיום התמידי על החיים שאנו נחשפים אליו בשיח באופן מתמשך, האמצעים לשמירה על התפשטות הנגיף מביאים לקשיים נוספים, כדוגמת משברים כלכליים, שינויים ולחצים בתא במשפחתי וצמצום המפגשים החברתיים.
לפי ארגון הOECD, אחד מכל תשעה ילדים מתמודד עם בעיות נפשיות בזמני שגרה. התפרצות המגיפה וסגירת בתי הספר הובילה להחמרה משמעותית במדדים נפשים: חרדה, דיכאון וסיפוק מהחיים – גם בקרב ילדים ומתבגרים שקודם לכן לא חוו קשיים ניכרים. מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שנאספו בסגר הראשון, עולה כי 25% מההורים דיווחו על הידרדרות במצב הרגשי של ילדיהם, תוך עלייה חדה בפניות לשירותים של עזרה נפשית. מרבית מהפניות היו על רקע של עצבות, בדידות וחרדה. במחקרים ועבודות שנעשו בארץ, מטעם ער"ן, עמותת על"ם ומשרד הבריאות, נמצא באופן חד משמעי כי ישנה עלייה במצוקה הנפשית ובפניות החדשות לעזרה. (מתוך עבודת סיכום של לשכת המדען הראשי, משרד החינוך).
לאור כל זאת, היו ערניים לאופן ההתמודדות של ילדכם עם המצב, לתחושותיו, לרגשותיו ועזרו לו ככל שתוכלו. שוחחו עימו באופן פתוח על כך, בהתאם לגילו ואופן הביטוי הנכון עבורו. חישבו על השילוב שבין תמיכה וחיזוק לבין עידוד להתמודדות עם הפחד – ולא הימנעות. אם ברצונכם לקבל מידע נוסף בנושא, כלים להתמודדות, ליווי והתייעצות, ביכולתכם לפנות לגורמי טיפול מקצועיים שיעזרו לכם בתהליך.
- הכותבת, מורן מור הירש, הינה פסיכולוגית קלינית ומנהלת היחידה לטיפול קצר מועד והתערבויות במשבר, במרפאת בריאות הנפש באשדוד, מאוחדת מחוז דרום
Created By